הרגלי האהבה שלנו - חינוך לשמירת התא המשפחתי 

נעים מאד, הכירו מושג חדש: הרגלי אהבה.

הרגלים קטנים שהם ממזרים גדולים: הם משמרים את התא המשפחתי.

 הרגלי האהבה הם הכללים הקטנים שבונים לנו משהו גדול מאין כמותו: זוגיות טובה ומשפחתיות אחראית.

החוכמה הכי גדולה בהרגלים הללו היא הפשטות שלהם. בואו נתבונן מקרוב:

פשטות.

החיים מאד פשוטים. כולנו זקוקים למעט מאד: שיכירו בנו, שיעריכו את מי שאנחנו, ושיאהבו אותנו קצת. זהו.

יש עוד צרכים ממעלה שניה בחשיבותה (תגגלו את אברהם מאסלו), אבל אלה הבסיסיים ביותר.

כשאנחנו לא נותנים ו/או לא מקבלים את שלושת הגדולים, מערכות היחסים שלנו נכשלות.

הילדים שלנו צריכים את הגדולים עוד יותר, והם צריכים אותם כל יום.

גם המערכת הזוגית שלנו עובדת ככה.

אויר, מים, אוכל, הכרה, הערכה, אהבה.

למי שקורא וחושב לעצמו, פסיכולוגיה בגרוש, אענה כך: גרוש זה טוב. אפילו פחות מגרוש. שווה לכל נפש, וקל להבנה. מה יש כבר להבין בזה שאנחנו צריכים חמצן כדי לחיות? מים זה מסובך?

אבל יש קושי. הקושי הוא ביישום.

ולכך קיימים פתרונות. הפתרון החשוב שבהם הוא בעיניי ההתמדה.

לעשות כל יום, לא לדלג על אף יום.

גם כשקשה, וגם כשלא בא. להגיד לא-בא-לי-לא-בא-לי-לא-בא-לי ולהמשיך ולעשות בכל זאת. לי זה עובד.

מה שהכי חשוב בכל העסק הוא להבין שהרעיון הנשגב של זוגיות טובה ומשפחה מתפקדת ניתן לפירוק למעשים מוגדרים ומובחנים.

שזה לא משהו בשמיים, אוטופיה. זה כאן ועכשיו.

אז אפרט באוזניכם את הרגלי האהבה שלי:     

הרגל מס' 1: אחריות אישית.

יש לנו ילדים קטנים שכל מה שנשקה אותם יספגו. חלב – יספגו. חיוכים – יספגו. מריבות בבית – יספגו. הכל.  

ברגע שמטמיעים את זה מתחילים לראות את מקומנו בעולם אחרת. זה כמו להיות בבית של האח הגדול, אבל עוד יותר.

הילדים רואים אתכם, מקשיבים לכל מילה שלכם, מנתחים ומעתיקים אתכם. וזה מתקבע לתמיד. הילדים מסתכלים על מערכת היחסים ביניכם ומטמיעים את הדפוס. אבא מעליב את אמא – הבן יגדל ויעשה אותו דבר. אמא צורחת על אבא – הצרחות יימשכו עוד שלושה דורות קדימה.  

ברגע שהבנו את זה אנחנו מתחילים להתנהג אחרת.

אנחנו לוקחים אחריות. כי הכל חשוב, הכל קובע.

איך המשפחה שלי תחיה? איך שאני אגרום לה לחיות.

איך ייראה העתיד של הילדים שלי? איך שאני אגרום לו להיראות. 

הרגל מס' 2: לתקשר בכבוד (הצורך: הערכה).

כתבתי לא מעט באתר שלי על מריבות אל מול הילדים, ואתם מוזמנים לקרוא.

עכשיו אני רוצה להדגיש נושא שונה והוא נושא התקשורת המכבדת. הדבר האחרון שילדים צריכים לשמוע זה זלזול ובוז בין הוריהם.  

זלזול ובוז הם הסמן הכי מובהק של זוגיות לא מתפקדת. עובדה זו הוכחה מחקרית (תגגלו את ג'ון גוטמן, Gottman), שמצא שזוגות שהפגינו בוז זה כלפי זו התגרשו בתוך שלוש שנים. מידת הדיוק של גוטמן היא מפחידה, 97%. 

ילדים מרגישים אווירת בוז בין הוריהם. נקודה.

אני לא אשכח את הילדה שאחרי שהיתה עדה ליחס מזלזל במשך תקופה בין הוריה, באה לאמה יום אחד ואמרה לה, "אמא, זה בסדר אם את רוצה להתגרש מאבא." הקטנה הזו היתה אז בת עשר.

אווירת בוז מפחידה את הילדים אז המנעו ממנה, עשו הכל כדי להתרחק ממנה, לכו לטיפול וכשאין ברירה, היפרדו. הכל, רק אל תתעלמו מקיומה. היא מחריבה את ההורות שלכם ופוגעת בילדיכם.  

הרגל מס' 3: לחייך הרבה (הצורך: אהבה).

גם כשלא בא.

חיוך הוא פעולה מכנית שפועלת בשני הכיוונים: אפשר להרגיש שמחה ולהתחיל לחייך, ואפשר להתחיל לחייך ואז להרגיש שמחה. זה הוכח במחקרים. חיוך גורם למוח לייצר אנדורפינים שמפחיתים כאב פיזי ונפשי ויוצרים תחושת רווחה.

אז יאללה, לחייך!

הרגל מס' 4: לשבח. (הצורך: הכרה והערכה).

שבח לא עולה כלום! אני אגיד שוב: שבח זה בחינם!

אבל חברים, שיהיה אותנטי. לא בולשיט. לחפש משהו שהילד עשה מקסים, או חכם, או בוגר, או מתחשב, ולשבח אותו ולהודות לו על כך. זה כסף בבנק, תאמינו לי.

ולא פחות חשוב - לשבח את בן הזוג. "אני מעריכה את זה שהתאמצת להגיע מוקדם היום". "אני מעריך את זה שהיתה לך סבלנות לכל כך הרבה שיעורי בית בתנ"ך היום".

לתת בנדיבות ולא לקמץ!

הרגל מס' 5: תראו את העולם מהצד השני. (הצורך: הכרה והערכה).

אחת ההמלצות הכי נחשבות לזוגות בזוגיות משברית היא להחליף תפקידים ליום אחד. יש לזה ביטוי יפה באנגלית, ללכת מייל אחד בנעליים של השני.

אי אפשר להגזים בחשיבות של ראיית העולם דרך משקפיו של בן הזוג שלנו. וכשרואים יותר – מבינים יותר ולכן יכולים למצוא דרך פעולה שעובדת עבור כולם. 

ועוד משהו. אמפתיה בין בני המשפחה היא אחד מיסודות האהבה הכי מרכזיים. וכשאנחנו מבינים את מהלכיו של אדם אחר, אנו חשים יותר אמפתיה אליו, מה שמגביר את האהבה. 

הרגל מס' 6: לתרגל תקופת צינון.

המוח הרגשי שלנו התפתח הרבה לפני המוח האנליטי. האמיגדלה לפני הקורטקס הקדמי. (טוב, לא אלאה אתכם). לכן השתן עולה לראש מייד, והשכל לא מספיק לנטרל את העצבים ולעצור את השטות המפגרת והמעליבה לפני שהיא יוצאת לנו מהפה. הדאלאי למה השתתף במחקר עם מדענים מערביים בניסיון למצוא את הדרך ליירט את התגובה הרגשית לפני שהיא מתפרצת. היה מרתק, יש ספר מאלף. המסקנה שם היתה חד משמעית – תרגול רציף בצעדים קטנטנים מוביל לשינוי גדול.

לבעלי ולי יש הרגל מזה שנים הרבה – אם מישהו מתעצבן (בדרך כלל אני עליו, לא כי הוא מעצבן אלא כי אני קצת חמומת מוח), אני קובעת איתו דייט ליום המחרת לדבר על זה. לא היום. כי אז בטוח יצאו לי שטויות מפה. ואילו עד מחר האמיגדלה המפגרת הזאת תרגע קצת ואני בינתיים אחזיר לעצמי את השליטה על העצבים.

אותו דבר עם הילד, אבל עוד יותר. לצעוק על הבעל שהוא אדיוט, זה רק מוציא אותו משלוותו ומעליב אותו. לצעוק אדיוט על הילד זה יותר גרוע מסטירה. זה נזק לכל החיים.

כי אם אמא אמרה לי שאני אדיוט - אז אני מאמין לה.    

אז בואו נסכם:

1. אחריות אישית
2. תקשורת מכבדת
3. חיוכים
4. בשבחו של השבח
5. הליכה בנעלי בן הזוג
6. תקופת צינון

 רואים שפשוט להבין?

עכשיו תתחילו לתרגל. בהצלחה!